אסיר שהורשע בעבירות שונות לא ישוחרר מוקדם יותר- נדחתה בר"ע

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים בבאר שבע לפיו התקבלה ברוב דעות עתירת המשיבה כנגד החלטת ועדת השחרורים לשחרר את המבקש שחרור מוקדם על תנאי ממאסרו.

העובדות וההליכים

2.        המבקש מרצה עונש של 4 שנות מאסר בגין הרשעתו בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (ב-ת"פ (ב"ש) 8258/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (טרם פורסם, 25.1.2006)) לאחר שעונשו הוחמר על-ידי בית משפט זה (ב-ע"פ 2100/06 מדינת ישראל נ' אבולקיען (טרם פורסם, 7.6.2006)) וכן בגין הרשעתו בעבירות של העלבת עובד ציבור, ניסיון תקיפת שוטר, מעשה פזיזות ברכב והפרעה לשוטר (ב-ת"פ (ב"ש) 3988/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (טרם פורסם, 30.3.2006)). מאסרו הנוכחי של המבקש הינו מאסרו הרביעי. שני המאסרים הראשונים רוצו בעבודות שירות. את מאסרו הקודם, השלישי במספר, בגין עבירות סמים ובגין עבירה של נהיגה בפזיזות ורשלנות, ריצה בבית הסוהר. בחודש מאי 2003, במהלך תקופת מאסרו זה שוחרר המבקש ברישיון שתוקפו עד לחודש מרץ 2004, אולם כבר בחודש דצמבר 2003, כשבעה חודשים לאחר שחרורו ובתוך תקופת הרישיון, ביצע את העבירות נשוא ת"פ 3988/04 האמור. לאחר כעשרה חודשים, בחודש אוקטובר 2004, ביצע המבקש עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, נשוא ת"פ 8258/04 האמור.

3.        לקראת תום ריצוי 2/3 מתקופת מאסרו, פנה המבקש לועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם לפי סעיף 25 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001. בהחלטתה מיום 29.5.2007 עמדה הוועדה על עברו הפלילי ועל חומרת העבירות בהן הורשע המבקש כמו גם על התנהגותו התקינה בזמן שהותו בכלא. הוועדה ציינה כי המבקש שוחרר בעבר שחרור מוקדם ללא תוכנית שיקום בעניינו והצביעה על כך שהוא אסיר עבודה היוצא לחופשות. עוד ציינה הוועדה כי הוגש דו"ח עו"ס חיובי בעניינו של המבקש וכי תוכנית הרשות לשיקום האסיר, הכוללת איזוק אלקטרוני, נראית הולמת וראויה. לפיכך, החליטה הוועדה להורות על שחרורו המוקדם של המבקש בכפוף לעמידה בתוכנית הרשות לשיקום האסיר הכוללת עבודה במוסך, בתנאים של איזוק אלקטרוני וכן בתנאי מעצר בית לילי, עיכוב יציאה מן הארץ ותנאים נוספים שעניינם טכני.

4.        המשיבה עתרה לבית המשפט לענינים מינהליים בבאר-שבע כנגד החלטה זו. היא טענה כי שגתה ועדת השחרורים בכך שלא נתנה משקל ראוי לעברו הפלילי ולתכיפות ביצוע העבירות בהן הורשע המבקש המגלמים את המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו עד כי לא ראוי הוא לאמון הניתן באסיר עת נשקלת בקשתו לשחרור מוקדם. המבקש טען מנגד כי הוועדה שקלה ואיזנה נכונה את השיקולים העומדים על הפרק. לטענתו הוועדה נתנה דעתה להליך השיקום בו החל בבית הסוהר, לעובדה כי תקופת המאסר נתנה בו אותותיה ולכך שהשחרור עצמו נעשה בפיקוח צמוד באופן המבטיח את מזעור מסוכנותו.

5.        בית המשפט לענינים מינהליים קבע ברוב דעות (הנשיא י' פלפל והשופטת ר' ברקאי כנגד דעתו החולקת של השופט א' ואגו), כי החלטת ועדת השחרורים לשחרר את המבקש נגועה בחוסר סבירות קיצוני המחייב את התערבותו בה. בית המשפט ציין כי עברו הפלילי של המבקש, 7 הרשעות קודמות מאז שנת 2000 בגין רצף של עבירות חוזרות במועדים תכופים, מעיד על היות המבקש עבריין רצדביסט, מסוכן וחסר גבולות בעבירות אלימות, סמים ורכוש. עברו של המבקש כמו גם סוג העבירות אותן ביצע מלמדים, כך נקבע, כי הוא לא הפנים את חומרת מעשיו ולא למד את לקחו, למרות הזדמנויות קודמות שניתנו לו. בית המשפט ציין כי דו"ח העו"ס בעניינו של המבקש מיום 26.2.2006 אינו מלמד על תהליך שיקומי משמעותי אותו עבר המבקש במהלך מאסרו. עוד הצביע בית המשפט על כך שגם דו"ח העו"ס מיום 11.4.2007 מעיד כי למעט הליך שיקומי תעסוקתי לא עבר המבקש הליך שיקומי קוגניטיבי משמעותי, הגם שההמלצה בו היא לשחרור מוקדם לנוכח תפקודו התקין של המבקש בכלא. לבסוף, קבע בית המשפט כי מסוכנתו של המבקש היא כה רבה עד כי היא מאפילה על כל תוכנית שיקום שגובשה בעניינו. לפיכך, קיבל בית המשפט לענינים מינהליים את העתירה וביטל את החלטת ועדת השחרורים המורה על שחרורו המוקדם של המבקש, מחמת חוסר הסבירות שנגעה בה.

           השופט א' ואגו קבע, בדעת מיעוט, כי החלטת הוועדה אינה חורגת חריגה משמעותית ממתחם הסבירות באופן ששום ועדה סבירה לא הייתה יכולה לקבלה המצדיק, על-פי הפסיקה, את התערבותו של בית המשפט ואת ביטולה.

הבקשה

6.        בבקשתו טוען המבקש כי הוא הרים את נטל ההוכחה לפי סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001, ושכנע את הוועדה, לאחר בדיקה דקדקנית ומעמיקה, כי הוא ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. לטענתו הוא הפנים את חומרת מעשיו ולמד לקח, סיים מספר קורסים בכלא שיסייעו לו לסיים את תוכנית השיקום ולהשתלב בחברה באופן נורמטיבי ולא לחזור ולבצע עבירות. לדבריו זו הפעם הראשונה, בניגוד למאסר הקודם, שהוא מקבל הזדמנות לשיקום והוא מוכיח את עצמו לאורך כל המאסר. המבקש טוען כי תוכנית השיקום נבנתה לאחר שכל הגורמים המקצועיים בחנו את עניינו ואת התאמתה לו. המדובר, לדבריו, בתוכנית מקצועית וקפדנית שתשרת את מטרת שיקומו ותאיין את מסוכנותו. עוד טוען המבקש כי מלבד דו"ח של העו"ס מיום 26.2.2006 שהינו ישן יחסית, כל הדו"חות וחוות הדעת שניתנו בעניינו מעידים על התנהגות תקינה וממליצים על שחרורו המוקדם. לבסוף טוען המבקש כי החלטת ועדת השחרורים נתקבלה לאחר שהוועדה ערכה את כל האיזונים הראויים ושקלה את השיקולים הרלוונטיים. לגישתו, אין ההחלטה חורגת חריגה משמעותית ממתחם הסבירות ולכן לא היה מקום להתערבות בית המשפט לענינים מינהליים בשיקול דעתה של הוועדה. לפיכך, מבקש המבקש ליתן לו רשות ערעור, לקבל את ערעורו, לבטל את פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים ולהורות על שחרורו המוקדם על תנאי.

           בתגובתה לבקשה טענה המשיבה כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה משפטית חשובה או נושא אחר שחשיבותו כללית המצדיקים מתן רשות ערעור ולפיכך, לדעתה, דין הבקשה להידחות על הסף. החלטת בית המשפט לענינים מינהליים עסקה כולה, כך נטען, בבחינת אמות המידה ובאיזון פרטני שלהם בנוגע לנסיבות הספציפיות של המבקש. לטענתה, דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין, שכן צדק בית המשפט לענינים מינהליים בקובעו כי נוכח מסוכנותו של המבקש ועברו הפלילי, לא היה מקום להורות על שחרורו המוקדם, וכי החלטת ועדת השחרורים לשחרר את המבקש שחרור מוקדם נגועה בחוסר סבירות קיצוני, המחייב את התערבות בית המשפט. המשיבה סבורה כי אופי העבירות בהן הורשע המבקש היקפן ונסיבותיהן, בשים לב ל"חזרתיות" המלווה את דרכיו והתעלמותו מהחלטות שיפוטיות שניתנו בעניינו, יוצרים סכנה ברורה ומוחשית לשלום הציבור ויש בהן ללמד על מסוכנותו של המבקש מקום בו ישוחרר שחרור מוקדם, וזאת לאור החשש כי ישוב לסורו עם שחרורו. בהקשר זה מזכירה המשיבה כי המבקש שוחרר בעבר שחרור מוקדם ובכל זאת הוסיף לבצע עבירות תנועה תוך הפרת האמון שניתן בו. עוד טוענת המשיבה כי תוכנית השיקום שגובשה בעניינו של המבקש אינה נותנת מענה הולם למסוכנותו כלפי הציבור, הולכי הרגל והנהגים בכבישי הארץ, ומתרכזת אך בטיפול במבקש. המשיבה מצביעה גם על מגבלות הקיימות לגישתה בתוכנית השיקום. כך ציינה המשיבה, כי על-פי התוכנית יעבוד המבקש אשר הורשע בעבירות שיש בהן משום נהיגה מסוכנת ורישיונו נפסל לחמש שנים, עם כלי רכב במוסך. לדבריה, הפן הטיפולי בתוכנית, הכולל שיחה עם יועץ הרשות לשיקום האסיר אחת לשבועיים, הינו מינימאלי והאיזוק האלקטרוני בשעות הלילה אינו מונע עבירות אלא אך מיידע על הפרת התנאים בדיעבד. המשיבה סבורה כי המבקש לא הפנים הפנמת אמת את חומרת מעשיו, ומשכך סביר להניח כי אינו מתאים בעת הזאת להליך שיקומי. לבסוף, מצביעה המשיבה על מכת תאונות הדרכים הפוקדת את מדינת ישראל והחשיבות שמייחסת המדינה למאבק בנגע זה. לפיכך, סבורה המשיבה, קיים אינטרס ציבורי שלא לשחרר את המבקש שחרור מוקדם.

דיון

7.        עיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה לבקשה והגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. טענות המבקש אינן מעוררות בעיה משפטית בעלת חשיבות או נושא אחר שחשיבותו כללית ולפיכך אינן מצדיקות מתן רשות ערעור (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986)). בית המשפט לענינים מינהליים הנחה עצמו בפסק דינו על-פי אמות המידה שנקבעו בבית משפט זה להתערבותו בהחלטת ועדת השחרורים (ראו למשל: בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, שב"ס, פ"ד נה(2) 838 (2001)) וקבע כי החלטת הוועדה חרגה ממתחם הסבירות. משפעל בית המשפט לענינים מינהליים בהתאם לאמות מידה אלו ונימק התערבותו בהחלטת הוועדה לפיהן, לא קם כל טעם משפטי למתן רשות ערעור (רע"ב 2918/07 רשמאוי נ' היועץ המשפטי לממשלה). המדובר ביישום הלכה קיימת.

           מעבר לנדרש אוסיף עוד, כי בחינת הבקשה לגופה מובילה אף היא למסקנה כי לא נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים. כלל הוא שמסוכנותו של אסיר היא שיקול ראשון ועיקרי בהחלטתה של ועדת השחרורים בדבר שחרורו מן המאסר (רע"ב 6299/01 ספיאשווילי נ' היועץ המשפטי (לא פורסם, 20.9.2001); רע"ב 4516/06 עותמאן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 19.6.2006)). בית המשפט לענינים מינהליים קבע כי מסוכנותו של המבקש, הנלמדת מעברו הפלילי הכולל רצף עבירות חוזרות במועדים תכופים, היא כה רבה עד כי היא מאפילה על כל תוכנית שיקום שגובשה בעניינו. מסקנה זו של בית המשפט לענינים מינהליים מסקנה ראויה היא, במיוחד בשים לב לעברו הפלילי המכביד של המבקש ולעובדה כי הפר את האמון שניתן בו כאשר לאחר ששוחרר מהכלא שב וביצע את העבירות האמורות והחמיץ את ההזדמנות לשנות את דרכיו. אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט, אשר בפניו עמדו חוות הדעת והדו"חות הרלוונטיים, לפיה האסיר לא עבר הליך שיקומי קוגניטיבי משמעותי (ראו והשוו: עניין עותמאן; רע"ב 10146/06 אברגיל נ' שירות בתי הסוהר, (טרם פורסם, 10.1.2007) וכן רע"ב 9327/06 עספור נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 21.3.2007)).

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י' כסלו, תשס"ח (20.11.2007).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    עע

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: